ובו זמנית, פחות מ-90 ק"מ משם, פחות משעה נסיעה, אלפים בנתב"ג במאבק על "הדמוקרטיה". הם נחושים, הם מעוררים השראה כמפגן כוח, הם מצליחים לייצר נצחונות של ממש מול הממשלה המחרידה הזאת. והם, עם דגלי ישראל שלהם, גם לא אומרים מילה אחת של ביקורת על עוד סיבוב של רמיסת הפלסטינים תחת שרשראות הטנקים והפצצות המל"טים נושאי אותו הדגל.

ואולי זה עדיף, כי כשהם כן - זה לא פעם כדי להגיד שהמאבק הוא כדי שהחיילים בג'נין לא יגיעו להאג (שקמה) או שתומכים באופן מוחלט במתקפה (כל האופוזיציה הציונית). מדי פעם רואים גם מופעי הכלאה מוזרים, כמו עמירם לוין שאמר הבוקר בהפגנת "אחים לנשק" בחיפה שהכיבוש הוא אם כל חטאת, ובאותה נשימה שלח גיבוי מלא ללוחמים בג'נין. וכל זאת, כמו שמירון רפופורט כותב (בתגובות), כשהממשלה לא יכולה להיות ברורה יותר בקישור המובהק בין האפרטהייד והסיפוח לבין ההפיכה המשטרית.

ומה אנחנו יכולות ויכולים לעשות? לסרב, כמובן. לקרוא לאחרים לסרב, ומחר (שלישי) בערב לצאת להפגין ולצעוק די